המערערים יסדו באמצע שנות השמונים חברה לפיתוח וייצור תוכנות, בה החזיקו באופן שווה. כעשרים שנה לאחר מכן, ייסד כל אחד מהן חברה פרטית בה החזיק באופן מלא. בהמשך, העבירו המערערים את מלוא מניותיהם בחברה המשותפת לחברותיהם, כך שהשליטה בחברה עברה מידיהם שלהם לידי החברות בבעלותם. על העברת המניות דיווחו המערערים למשיב, כנדרש על פי סעיף 104א' לפקודת מס הכנסה. ימים ספורים לאחר העברת המניות, הגישו המערערים בקשה להכיר בחברות האחזקה כחברות משפחתיות על פי סעיף 64א' לפקודה. במקביל, ״החליטה״ החברה המשותפת להכריז על חלוקת דיבידנד לבעלי המניות, קרי חברות האחזקה. כן נרשם כי הדיבידנד פטור מתשלום מס במקור. בשנים הבאות, נרשמו במאזני החברה המשותפת וחברות האחזקה תשלומים על חשבון ההתחייבות לתשלום הדיבידנד, כאשר בחלק מהשנים שולמו תשלומים שונים ששימשו להפחתת יתרת ההתחייבות. נוסף לאמור, חילקו חברות האחזקה למערערים דיבידנדים. מ״ה לא הכיר בתכנון זה וקבע כי הדיבידנדים ששולמו חייבים במס. לטענת המערערים, הדיבידנדים שקיבלו חברות האחזקה פטור ממס, בהיותו דיבידנד בין חברות הנכנס לגדר סעיף 126(ב) לפקודה. בנוגע לדיבידנדים ששולמו להם ע"י חברות האחזקה, טענו המערערים כי מאחר שאלו הפכו לחברות משפחתיות, גם תשלום זה פטור ממס לפי סעיף 64א'(א)(1) לפקודה. ביה״מש קבע – בחלוקת דיבידנד ישנם מספר אירועים המתרחשים במועדים שונים: מועד ״קבלת ההחלטה״ על חלוקת הדיבידנד, המועד שבו ״נבחנות זכויות בעלי המניות הזכאים״ לקבלת הדיבידנד, המועד שבו על פי ההכרזה הייתה החברה ״אמורה״ לשלם ומועד ״החלוקה בפועל״. לפיכך, נשאלת השאלה איזה מהמועדים הנ"ל רלבנטי לצורך החבות במס – האם כטענת המערערים במועד ״ההכרזה״ על החלוקה, או כטענת המשיב – במועד ״החלוקה״ בפועל. יש לקבל את עמדת מ״ה ולקבוע כי החבות במס על תשלומי דיבידנד קמה רק עם מימוש הזכות לקבלת הדיבידנד, קרי במועד תשלום הדיבידנד בפועל. כתמיכה למסקנה זו ציין בית המשפט כי המחוקק השתמש בפקודת מס הכנסה בלשון "חלוקה" המרמז על תשלום בפועל וכן בלשון "נתקבלו", המבהיר כי אירוע המס הינו מועד הקבלה בפועל של הדיבידנד. הדבר עולה גם מפסיקת בית המשפט העליון. יתר על כן, קביעה זו מתיישבת גם עם העקרונות הכלליים בדיני המס, לפיהם אין לחייב נישום לשלם מס מקום שלא מימש את ההכנסה, מן הטעם שהטלת חובת תשלום מס במועד ההכרזה עשויה להותיר את הנישום ללא יכולת תשלום המס. עוד התייחס בית המשפט לטענת המערערים לפיה קביעתו סוטה מעקרונות חשבונאיים מקובלים, מכוחם מחויב נישום לשלם מס על הכנסות במועד התגבשות הזכות ולא במועד קבלת התקבול בפועל. מכל האמור הסיק בית המשפט כי התשלומים שקיבלו חברות האחזקה בשנות המס שבערעור הינם תשלומי דיבידנד החייבים במס במועד התשלום. בהמשך, סקר בית המשפט את מבנה העסקה, והגיע למסקנה כי הקמת חברות האחזקה, ההכרזה על דיבידנד מבלי לשלמו בפועל, והפיכת חברות האחזקה לחברות משפחתיות בטרם תשלום הדיבידנד למערערים – נועדו אך ורק לצורך המנעות מתשלום המס, ולא מטעם מסחרי ממשי. לפיכך, נקבע כי מדובר ב"עסקה מלאכותית" בגינה רשאי היה פקיד השומה להתעלם מיתרון המס שהצמיחה למערערים. סיכומם של דברים, נקבע כי תשלומי הדיבידנד ששולמו על ידי החברה המשותפת לכל אחת מחברות האחזקה של המערערים יסווגו כדיבידנד במועד התשלום בפועל ויחויבו במס הכנסה. הערעורים נדחו.

2013 | הזוכה – מ"ה