המערער עבד אצל החברות הן כעובד שכיר והן כיועץ עצמאי, וההכנסות שקיבל מהן חויבו בחלקן כשכר עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה ובחלקן כהכנסה מעסק או ממשלח-יד לפי סעיף 2(1) לפקודה. לאחר פרישתו המערער קיבל סכום כולל של 1,150,000 דולר (מעל 5 מיליון שקלים) לסילוק תביעותיו, כאשר נקבע בין הצדדים כי 500,000 דולר (כ-2 מיליון שקלים) מתוך הסכום הכולל ישולמו למערער כפיצוי בגין עוגמת נפש וכן עבור דמי ניהול ודמי הצלחה שלא מומשה, בשיעורי מס מוטבים. מ״ה טען כי היה על המערער לבסס את טענתו בדבר עוגמת נפש בראיות אובייקטיביות. כן היה על המערער לתת הסברים על אופן כימות סכום הפיצוי בגין עוגמת הנפש, בפרט נוכח העובדה שמדובר בסכום שאין לו אח ורע בפסיקת בתי המשפט בתביעות האזרחיות השונות. המערער טען כי יש לתת תוקף להסכמות הצדדים כפי שנקבעו בהסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין בשתי ערכאות שיפוטיות, על פיהן סווג סכום של 500,000 דולר כפיצוי בגין עוגמת נפש. סכום זה אינו חייב במס הכנסה משום שאינו מהווה "הכנסה" ולחלופין הוא פטור ממס לפי סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה. נפסק: המערער לא הוכיח את תוכן עוגמת הנפש שנגרמה לו ולא הביא ראיות משכנעות בגין הסיבות שהביאו לתשלום סכום כה חריג, וכיצד הוא חושב. פיצוי המתקבל בגין עוגמת נפש שקשור בקשר טבורי ליחסי עבודה דינו כדין הכנסת עבודה ולכן העובדה שתואר כפיצוי בגין "עוגמת נפש" אינה משנה. עקרונית, עוגמת נפש אינה כלולה בפטור ממס הכנסה לפי סעיף 9(7) שכן, על פי הפסיקה, הפגיעה הנפשית אינה כזו "הגורמת לליקוי או לנכות…". הלכה היא, כי הפיצוי יסווג אצל מקבלו על פי טיב הנזק אותו הוא בא לפצות. עיקרון זה ידוע בשם "דין הפיצוי כדין הפירצה אותה הוא בא למלא". החרגת פיצוי בגין עוגמת נפש מתחולת פקודת מס הכנסה עשויה להיות נכונה במקרים בהם יוכח כי הפיצוי ניתן בגין "נזק אישי", למשל, פיצוי בגין פגיעה בשם הטוב שנפסק בתביעה על הוצאת לשון הרע או פיצוי שניתן לעובד בגין הטרדה מינית במקום העבודה.

2018 | הזוכה – מ"ה