בע״מ נתן הלוואה לחברה לצורך השקעה בחברת הבית. בגין ההלוואה החברה צברה רווחים בגין ההון שהושקע. רווחי חברת הבית יוחסו לבע״מ. הנישום ביקש לקזז את הוצאות המימון בגין ההלוואה שלקח כנגד ההכנסות שעלו אליו מחברת הבית. הנישום טען שהוצאות המימון נדרשו בגין הלוואה שלקח כדי להשקיע בחברה ולייצר את ההכנסות החייבות במס ביחיד. (שלא כמו בפס״ד בראון פישמן ששם ההכנסות בגין ההלוואות היו דיבידנד פטור). מ״ה טוען שההכנסה שבגינה היו לנישום הוצאות מימון היא הכנסה של החברה ולא של הנישום והוצאות המימון הם עבור השקעה במניות. הנישום טען שההכנסה מיוחסת אליו ולכן יש קשר בין ההכנסה להוצאות המימון. מ״ה שהדיבידנד מחברת הבית היא הכנסה פטורה ורצה ליחס את הוצאות המימון להכנסה הפטורה וכך ההוצאה יורדת לטימיון. ביהמ״ש רצה לראות אם יש קשר הדוק בין ההוצאה לבין ההכנסה. מ״ה טען שההכנסה היא של חברת הבית ובמקסימום יש לבעל המניות דיבידנד פטור. ההכנסה שמיוחסת ליחיד היא לא שלו אלא של חברת הבית ומיוחסת אליו רק לצורך חישוב המס. ביהמ״ש קיבל את טענת הנישום. סעיף 17 בוחן אם יש קשר הדוק בין ההוצאה להכנסה ובמקרה זה יש קשר הדוק בין הוצאת המימון לבין ההכנסה שיוחסה ליחיד. בנוסף, גם אם זה נראה כדיבידנד עדיין זה בסדר כי הוצאות המימון שימשו להכנסה הזו. ביהמ״ש ראה את ההכנסה שהופקה כהכנסת הנישום וכן בזכות הוצאות המימון חברת הבית הפיקה הכנסה שגולגלה ליחיד. בית המשפט פסק בצורה תכליתית ולא דווקנית.

1992 | הזוכה – המערער