שלושת המערערים הינם אב ושני בניו. לשלושתם עסק הכולל חציבת שיש, בית בד, מכולת, אטליז והשכרת מבנה. אין חולקים שהאב ואחד הבנים עוסקים בפועל בעסק, אולם לגבי הבן השני, הלומד בטכניון, קיימת מחלוקת. לטענת פקיד השומה, לאור סעיף 63(ב), העסק לא התנהל ע"י שלושה אלא ע"י שניים. לאחר מכן טען כי לאור סעיף 63(א)(1) לא הוכח כי החלוקה בין השלושה היתה שווה. כמו כן הועלתה טענת פעולה "בדויה". לטענת המערערים גם האח השלישי היה פעיל בעסק והינו זכאי ל-1/3 מהרווחים. נפסק: שותף לצרכי מס אינו חייב להשקיע מ"יגיעתו האישית" בעסק על מנת להיחשב כשותף. קיומה של שותפות לצרכי מס תיבחן עפ"י כוונות הצדדים גם אם לא נערך הסכם פורמלי. כאשר מדובר ביחסים בין בני משפחה אין למדוד תרומתו של כל אחד לעסק, בעיקר כשהמדובר בעסק שנמשך על פני תקופה ארוכה. במקרה הנדון הוכח כי כל נכסי השותפות היו שייכים בכל התקופה לכל השותפים וכי גם הרווחים מתחלקים באופן שווה על פני כל התקופה. גם אם השקעתו של אחד השותפים פחותה מזו של האחרים, בתקופת לימודיו, אין בכך כדי למנוע הסכם אמיתי וכנה בדבר חלוקה שווה של הרווחים. לפיכך הוכח כאן קיומה של שותפות.

1991 | הזוכה – המערער