בשנים 1992-1994 שימש הנישום כמנכ"ל חברת ההשקעות דוברת, שרם בע"מ. באוקטובר 1993 הקצתה החברה לנישום, ללא תמורה, 30,000 כתבי אופציות על מניות, ובגינם נזקפה למשיב הכנסה שעליה דיווח בדו"ח על הכנסותיו לשנת 1993. בערעורו לבית-המשפט המחוזי, טען הנישום, כי יש לחייבו במס בגין האופציות במועד המימוש ולא במועד ההקצאה, בהתאם לסעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה. המחוזי אימץ את עמדת הנישום וקבע, כי מועד המיסוי בגין הקצאת אופציות לעובד, בין שהן סחירות ובין שאינן סחירות, הוא בעת מימוש האופציות. משמעותה המעשית של קביעה זו היתה הפטרתו של המשיב מתשלום מס בגין האופציות שקיבל, וזאת נוכח המשבר שהתרחש בשוק ההון במחצית השנייה של 1994, אשר גרם לירידת ערכן של האופציות שהוקצו למשיב עד כי בחר שלא לממשן ואלה פקעו באוקטובר 1998. על פסק דין זה הוגש ערעור לעיון ונפסק בו : יש לבחון את השאלה העובדתית השנויה במחלוקת בין הצדדים באשר למגבלות העבירוּת שטען לה הנישום ואשר מקורן בהתחייבותו של הנישום, כך לטענתו, בפני בעלי השליטה בחברה (שהקצתה את האופציות) שלא לסחור באופציות שהוקצו לו במשך שנה מיום הקצאתן. מעיון בחומר הראיות עולה, כי הנישום כבש את טענתו במשך למעלה משלוש שנים והיא הועלתה לראשונה רק עם הגשת הערעור לבית-המשפט המחוזי, מבלי שהנישום סיפק הסבר כלשהו לכך. עובדה זו כשלעצמה מעוררת תמיהות וסימני שאלה באשר לגרסה הכבושה ואלה מתחזקים נוכח העובדה שדבר חסימת המסחר הנטענת אינו נזכר כלל במכתבה של החברה בו אישרה את דבר ההקצאה. ההנחה היא אפוא, כי הוקצו למשיב אופציות סחירות של החברה, וכי המשיב לא נטל על עצמו מגבלת עבירוּת כלשהי באשר לאותן אופציות. כמו כן, ניתן להניח כי שווי האופציות שהוקצו לנישום, בהיותן אופציות סחירות, ניתן לקביעה ללא קושי. ככלל, הכנסה מעבודה, ובגִדרה טובת הנאה הניתנת לעובד על ידי מעבידו, ממוסה בהתאם לשיטת הדיווח על בסיס מזומנים, ביום הענקתה. לפיכך, נקודת המוצא היא כי אופציות, ככל טובת הנאה אחרת, יש למסות במועד ההקצאה. גישה זו יפה ביתר שאת מקום שבו האופציות שהוענקו לעובד רשומות למסחר בבורסה, והמעביד, בעת שהקצה אותן לעובד, לא הצמיד להן מגבלות כגון מגבלת עבירוּת, המשפיעות על שוויָן או על האפשרות לממשן. הפירוש התכליתי והנכון של הוראת סעיף 2(2) לפקודה מחייב גישה, לפיה יש למסות אופציה סחירה ככל טובת הנאה שוות כסף, במועד שבו ניתנה לעובד, ואילו את דחיית המס הקבועה בסעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה יש לפרש באופן מצמצם המחיל את הדחייה רק על אופציות שאינן סחירות, אשר לגביהן קיים קושי לקבוע את שוויה של טובת ההנאה הניתנת לעובד במועד ההקצאה. עוד יצוין, כי נקודת המוצא בתיקון 132 היא, שאופציות לעובדים שאינן מוקצות במסלולים הכוללים הטבות מס, חייבות במס במועד הקצאתן, למעט אופציות שאינן רשומות למסחר בבורסה, הממוסות במועד המימוש, כהגדרתו בהוראות התיקון.

2004 | הזוכה – מ"ה