העיריה נתנה לעובדיה השכירים הנחה בשיעור של 50% משכר הלימוד שהיה עליהם לשלם בגין ילדיהם הלומדים בבתי הספר התיכוניים השייכים לה. המחלוקת בינה לבין פקיד השומה היתה אם הנחה זו הינה "קצובה אחרת" החייבת במס לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. פקיד השומה ראה בהנחה זו "קצובה" חייבת במס וכך גם החליט בית המשפט העליון. ההלכות העולות מפסק הדין: א. לא כל טובת הנאה שהעובד מקבל ממעבידו היא בגדר קצובה. אף אם ניתן לסווג טובת הנאה פלונית בגדר קצובה, עדיין אין היא הכנסה חייבת במס אם לא ניתן לאמוד על נקלה את שוויה בכסף או שהיא קלת ערך עד ששכר המס יוצא בטרחת ההתעסקות בה. ב. המבחן לקביעה אם טובת ההנאה היא בגדר קצובה החייבת במס הוא אותו מבחן שנקבע לפיו יש לברר אם המצרך השירות או הכסף במקומו, ניתן לנוחות המעביד או לשם הנאתו של העובד. במקרה דנן הוברר כי הוא ניתן להנאתו של העובד ולכן הוא בגדר קצובה החייבת במס. אפילו הוכח שהעובד נהנה והמעביד אינו חסר, דהיינו העיריה אינה מוציאה כל הוצאה נוספת בגין ילדי עובדיה הלומדים בבית ספרה, אין לכך כל נפקות. המבחן הקובע קיומה או אי קיומה של קצובה חייבת, שם את הדגש על ההנאה שמפיק העובד מהמצרך או השרות שהוא מקבל ולא שווים של אלה מבחינת המעביד. העובדה שרק חלק מהעובדים נהנה מן ההנחה אינה משנה את התוצאה שטובת ההנאה היא "מעין תוספת משפחתית למטרה המיוחדת של מתן חינוך תיכון" הניתנת לעובד בהיותו עובד העיריה. כשזוהי העילה למתן ההנחה, הרי היא קצובה חייבת במס

1970