נקודת המוצא היא שכל טובת הנאה ממעביד לעובד מהווה הכנסת עבודה אלא אם מדובר בתשלום ששולם בשל יחסים החורגים מיחסי עובד מעביד. במקרה זה ברור שאלמלא היו שלושת המערערים בגדר עובדים בחברה, הם לא היו מקבלים את התמורה הנוספת עבור שימור עובדים. גם אם התמורה הנוספת שולמה למערערים ללא קשר לעבודתם בפועל, יש לראות את התשלום כהכנסת עבודה מאחר ומתקיימת זיקה ישירה בין העסקתם ע"י חברת IBM לבין התמורה הנוספת. אכן, על פי ההסכם לשימור עובדים, גם במקרה של מוות או בכל מצב של סיום העסקתם זכאים המערערים לתמורה הנוספת. אולם גם במקרים אלה יש לראות כל תשלום שיש בו זיקה ליחסי העבודה כטובת הנאה הנכללת בהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה. זאת בשל היותם מעורבים בעשייה בחברה, לאור כישוריהם והידע שצברו. תוספת זו היא תשואה על הון אנושי וככזו היא תשואה פירותית. העובדה שבהסכם נקבע סכום כולל של 300 מיליון דולר לעסקה כולה, אין בה כדי לשלול את הזיקה הישירה בין התמורה הנוספת לבין קיום יחסי עובד מעביד. טענת תשלום בגין הסכמה המהווה ויתור על חופש העיסוק אינה בבחינת תשלום הוני, שכן ראשית, במקרה זה המדובר בטענה חילופית ביחס למהות הנכס; שנית, אין בהסכם דבר בעניין חופש העיסוק ולמעשה כל הסכם עבודה יש בו משום ויתור על חופש העיסוק; שלישית, גם אילו היה בתמורה הנוספת אלמנט של רווח הון, הרי שבמקום בו קיימת גם הכנסה פירותית, גובר החלק הפירותי בפקודה לאור סעיף 89(ג). גם כאשר התמורה שמקבל עובד אינה פרופורציונלית למשכורת סבירה בחברה, יש לראות בתשלום טובת הנאה הבאה בגדרו של סעיף 2(2).

הזוכה – מ"ה