המחלוקת בערעור זה נסובה על השאלה, כיצד יש לסווג שמלות כלה בידי המערערת העוסקת בייצור ובהשכרה של שמלות אלה. בעוד המערערת טוענת, כי מדובר ב"מלאי בסיסי", ועל כן יש להתיר לה השמלות כהוצאה עפ"י עלות מחושבת ובדרך מסוימת, סבור מ״ה כי מדובר ב"רכוש קבוע" ועל כן מגיע למערערת רק פחת לפי תקנות הפחת. המערערת היתה מוכנה, לחילופין, לראות בשמלות רכוש קבוע אך ליהנות מהוצאה לפי סעיף 17(3) לפקודה. בית המשפט החזיר התיק אל מ״ה, על מנת שיתיר את ההוצאה על פי סעיף 27 לפקודה, לאחר שלא מצא דרך לקבל אף אחת מהגישות שהובאו על ידי שני הצדדים. נפסק: לא ניתן לדבר על נכס, שהוא מלאי עיסקי, בהעדר אלמנט ההיפרדות שלו, לעניין הגדרת "מכירה" בסעיף 88 לפקודה. במקרים מסויימים זיהתה הפסיקה את המשכיר עם המוכר וראתה במשכיר כמי ש"נפרד" בפועל מן הנכס. למעשה, שני הצדדים הסכימו כי השמלות הן רכוש קבוע אלא שהפלוגתא נוגעת לסיווג ההוצאה בייצורן, האם כמלאי בסיסי או לפי סעיף 17(3), לדעת המערערת, או בדרך של פחת, לדעת מ״ה. בעיקרון, היה על מ״ה להתיר למערערת, על פי עיקרון ההקבלה את ההוצאות שהוציאה על ייצור השמלות, לאורך שנות חיי השמלה, ולא מעבר לכך. אותו חלק של ההוצאה יוכרע על פי המצב המשפטי והרקע הראייתי. אין מקום לסווג שמלות הכלה כמלאי בסיסי, בהיותם מוצרים בעלי ערך מהותי, שתנועתם מעטה. במקרה זה, אף המערערת לא נהגה בשמלות על פי שיטת המלאי הבסיסי. מכל מקום, אין לשיטה זו עיגון בפקודה.

2003 | הזוכה – המערער